יתכן ששמעתם בעבר את המושג "חרדה חברתית"
בין אם משיטוט עצמאי ברשת ובין אם מאנשים שסיפרו לכם בשיחת סלון על כך שסובלים מתופעה זו. מדובר בתופעה שנעשית מוכרת יותר ויותר בעשור האחרון, במיוחד כאשר השימוש ב"זום" נעשה רווח בכל בית. אבל מה זו בעצם חרדה חברתית? במה היא שונה מביישנות? וכיצד ניתן לזהות אותה ולבחור בטיפול המתאים? בכתבה זו נדון בשאלות אלה, ואף נסקור את ההשפעות האפשריות על הדימוי העצמי, על ההשתלבות החברתית ועל הלמידה.
זיהיתם את הילד/ה שלכם בזמן הקריאה? נציג לכם גם כלים מעשיים לתמיכה בילדיכם ולהעצמת תחושת המסוגלות החברתית שלהם.
מהי חרדה חברתית אצל ילדים וכיצד היא שונה מביישנות רגילה?
ילדים רבים חווים ביישנות, במיוחד בסיטואציות חדשות. בעוד שביישנות רגילה נחשבת לרוב כחלק מתהליך התפתחות נורמלי ומתמתנת עם הזמן, חרדה חברתית היא הפרעה קלינית שאינה מצבית – כלומר, נראה את אותותיה לאורך זמן, גם כשכביכול כבר "התרגלנו" לסיטואציה. בחרדה חברתית נראה פחד ממצבים חברתיים, הנובע בעיקר מחשש משיפוט, דחייה או השפלה. הפחד העוצמתי מוביל להימנעות, וכתוצאה מכך לפגיעה בתפקוד ולפיתוח של דפוסי חשיבה שליליים ביחס לעצמי.
איך זה מרגיש? בערך ככה – נסו לדמיין שאתם בראיון עבודה. מרגישים את דפיקות הלב? הסומק בלחיים? תחושת אי הנוחות? זוהי תגובה נורמטיבית לאירוע מלחיץ בו אתם עוברים שיפוט והערכה, אשר ישפיעו באופן נרחב על חייכם. עכשיו, נסו לדמיין שזה קורה לכם כל הזמן, עם כל אחד, גם כשאין ממש סיבה לכך.
הפחד המשתק הזה לא מתבטא רק בתחושות, אלא גם בהתנהגות שברובה מתרכזת בניסיונות להימנע מהסיטואציה מעוררת החרדה.
סימנים מוקדמים לחרדה חברתית בגיל הרך ובית הספר
לחרדה חברתית מופעים התנהגותיים מגוונים המשתנים לפי הגיל. ככל שהילדים קטנים יותר, נבחין יותר בהתנהגות לעומת דיווח מילולי.
בגיל הגן:
- הימנעות ממשחק עם ילדים אחרים (הילד נמצא לרוב לבד בהפסקות)
- היצמדות מוגזמת להורים או לצוות
- חרדה במפגשים חדשים, בכי או שתיקה מתמשכת (ילד שנצמד לאמא בכניסה לגן)
- קושי להשתלב בפעילויות קבוצתיות כמו חוגים, הופעות או טיולים (לעיתים לא יצא כלל, לעיתים יצא ויבקש לחזור הביתה מוקדם מהצפוי)
- לעיתים חרדה חברתית "תתחפש" להפרעות אחרות, כמו אילמות סלקטיבית (הילד/ה מדבר/ת רק עם מבוגרים, אך לא עם ילדים) או אוטיזם (ההימנעות מהסביבה ומיצירת קשר עין קשורים גם לחרדה חברתית, אך מהווים סמנים של אוטיזם)
בגיל בית הספר, בנוסף להתנהגויות שצוינו לעיל:
- סירוב לדבר בכיתה או להשתתף (הילד/ה יודע/ת את התשובות – אך לא משתתף)
- הימנעות מהפסקות, מסיבות ופעילויות חברתיות
- דיווחים על תחושות גופניות סומטיות לפני אירועים חברתיים – כאבי בטן או ראש
- קושי להזמין חברים או לבקר אצל אחרים (ילד שנמצא רוב היום בבית)
- תחושות דחייה, בושה או השוואה שלילית לאחרים
- התנהגות יחודית באירועים משותפים – למשל, ילדים עם חרדה חברתית בישראל נוטים להירתע מחג הפסח, בשל קושי לקרוא בהגדה מול כולם.
בנוסף, סביר כי נצפה גם בסימנים פיזיולוגיים האופייניים לחרדה (סומק, רעד, הזעה וכו').
השפעה של חרדה חברתית על קשרים, לימודים ודימוי עצמי
חרדה חברתית שאינה מטופלת עלולה לפגום לא רק בחיים החברתיים, אלא גם בדימוי העצמי.
מבחינה חברתית – היעדר בקשרים חברתיים מוביל לתחושת בדידות, חריגות ואי שייכות – מה שמוביל פעמים רבות לירידה בערך העצמי ("אני מוזרה", "אף אחד לא אוהב אותי").
מבחינה לימודית – ההימנעות החברתית עלולה להתפרש גם לתחום הלימודי, למשל: הימנעות מלפנות למורה לעזרה, הימנעות כהיעדרות מבית הספר, וכן הימנעות מלבקש עזרה מתלמידים בכיתה (בהשלמת החומר או בהבנתו).
מבחינה רגשית – נטמעות אמונות שליליות: "אני מוזר", "אני משעמם", "אם ידברו איתי יגלו כמה אני טיפש", וכן ישנו קשר חזק בין חרדה חברתית לדיכאון.
חשוב להבין: הילד לא בוחר להיות "מרוחק". בעולמו הפנימי, כל אינטראקציה נתפסת כמאיימת ועלולה לחשוף אותו לשיפוט, דחייה או השפלה.
הקשר בין חרדה חברתית לבעיות חברתיות
יש להבחין כי ילדים עם חרדה חברתית לרוב אינם חסרי כישורים חברתיים – אלא חוששים להשתמש בהם. הם מונעים על ידי מחשבות נוקשות וסטנדרטים בלתי אפשריים, לפיהן הטעות הקטנה ביותר הנה הרת גורל. מחשבות אלו גורמות להפנייה של מרבית הקשב אל הפנים (איך אני נראה בעיניי אחרים), זו על חשבון הקשב לסביבה.
שער החליפין הזה מוביל לבלבול: הסביבה תתאר לא פעם ילדים בעלי חרדה חברתית כ"סנובים" או "מתנשאים", שכן ההימנעות נתפסת כחוסר מוטיבציה ליצור קשר. גם הצוות החינוכי ואפילו אנחנו, ההורים, עלולים לתפוס את ההימנעות כ"חוסר שיתוף פעולה" או מוטיבציה.
לעיתים, כדי להסביר לעצמנו מה חווים הילדים, ניתן לחשוב "עד כמה התפוח נפל רחוק מהעץ" – מה היחס לסיטואציות חברתיות בבית? האם אנחנו יותר מופנמים או מוחצנים? באיזו תכיפות יש אורחים בבית? מלבד לכך שחרדה מושפעת מגנטיקה, אם אנחנו נלחצים מסיטואציות חברתיות – סביר שנראה זאת גם אצל ילדינו.
אפשרויות טיפול: CBT, קבוצות תמיכה, הדרכת הורים
הטיפול המומלץ כיום לחרדה חברתית בילדים ובני נוער משלב טיפול תרופתי (במקרה והחרדה מונעת תפקוד, תרופות ממשפחת ה-SSRI's לרוב ילקחו בחשבון כקו ראשון, בהתאם להמלצת פסיכיאטר/ית), וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), שמטרתו לפרק את מעגל החרדה ולבנות ביטחון הדרגתי.
עקרונות הטיפול כוללים:
- חשיפה הדרגתית למצבים חברתיים – תכנון מראש ועם עיבוד לאחר מכן
- שינוי דפוסי חשיבה שליליים – כמו "אם אסמיק – ילעגו לי"
- עבודה על קשב – ללמוד להתמקד בסביבה, במקום על איך אני נראה/ית
- הדרכת הורים – שמלמדת איך לתמוך בילדים מבלי לחזק את ההימנעות שלהם – ואיך להציב גבולות רגישים אך עקביים
קבוצות טיפוליות עשויות להוות פתרון מצוין הכולל הן חשיפה והן עיבוד קוגניטיבי. הקבוצות עצמן מהוות מרחב בטוח של בני אותו הגיל, ומשלבות הדרכת הורים ומשוב חיובי מהסביבה.
טיפים להורים: איך לתמוך בילד עם חרדה חברתית?
- שימו לב להימנעויות הימנעות חוזרת ממפגשים חברתיים, תירוצים תכופים או דכדוך לאחר בית הספר עשויים להעיד על קושי עמוק יותר.
- היו אמפתיים אך עודדו שינוי נסו לעודד בהדרגה ולחשוב יחד מה עשוי לסייע בהתמודדות בסביבה חברתית.
- תכננו מראש חשיפות חברתיות קטנות למשל: ביקור קצר אצל חבר, שיחה טלפונית עם בן משפחה, השתתפות בחוג קטן.
- שתפו פעולה עם הצוות החינוכי מורים ויועצות יכולים להוות מקור תמיכה חשוב – ויחד ניתן לבנות תכנית שילוב מותאמת.
- עודדו ביטוי רגשי אפשרו לילד לדבר על הפחדים שלו בלי לשפוט.
- הימנעו מהשוואות לאחים או לילדים אחרים כל ילד הוא עולם בפני עצמו. השוואות רק מעצימות את תחושת הכישלון.
- שבחו על מאמץ ולא רק על הצלחה הצביעה בכיתה? התקשרה לחברה? אפילו אם זה היה קצר – זה ניצחון.
לסיכום
חרדה חברתית אצל ילדים היא תופעה נפוצה הניתנת לטיפול. זיהוי נכון של הקושי ומתן טיפול מתאים, עשוי לסייע לרוב הילדים להתגבר על מעגל החרדה. בעת שניתן מרחב מתאים, המחזיק את הפחד לצד האומץ – נוכל לראות כיצד ילדינו לומדים להסתגל למצבים חברתיים ומתגברים על הפחד.
